<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן י"א</h1>
<h2>דף קנב.</h2>
והמנהג ברוב המקומות להתפלל בכל יום בבית האבל. וביום השביעי יש מנהגים חלוקים. יש מקומות שמשכימים הקהל ובאין בביתו ומתפללין שם עד סדר קדושה ואח"כ הולכין לבית הכנסת ויושב במקום האבילים ויושבין עמו רוב הקהל ומתפללין כמשפטם ואין מונעין שום דבר מהתפלה. ויש מקומות שאין מתפללין כלל (בהיותו) [בביתו] ביום ז' אלא הולך לב"ה בהשכמה. ואין אומרים [בתפלה של חול] תחנה ולא למנצח ושיר מזמור אם הוא יום ספר אין אומרים והוא רחום וכן מנהגנו. ויש מקומות אומרים בבית האבל פסוקי דזמרה בקול רם. ויש מקומות אומרים אותו בלחש. ובכל המקומות אומרים אותן ביום ט' באב ולא עוד (?) והני מילי בחול אבל בשבת במקומות שאין יוצאין לבית הכנסת אומרים אותן דאין אבילות בשבת. ואומר ברכת כהנים בין בחול בין בשבת ואומר צדקתך. ואבינו מלכנו בימים שבין ר"ה ליום הכיפורים. ואין אומרים תחנה פי' רחום וחנון ובשני ובחמישי אין אומרים והוא רחום ולא ודוי במקומות שאומרים אותו כל ב' וה' והטעם דאיתקש לחג דכתיב (עמוס ט) והפכתי חגיכם לאבל מה חג אין אומרים לא תחנה ולא למנצח ושיר מזמור והוא רחום ולא ודוי כך בבית האבל. וי"א טעם אחר לפי שאין אומר שם אלא מה שאדם חייב מתקנת אנשי כנסת הגדולה וכל אלו הדברים אין מתקנתם אלא מנהג ומפני זה הטעם יש מקומות שאין אומרים בשבת שחרית נשמת כל חי כשמתפללין בבית האבל וגם אין אומרים בסדר קדושה ואני זאת בריתי אלא מתפללין ואומרים ובא לציון ומדלגין ואומרים ואתה קדוש והטעם לפי שהוא אסור בדברי תורה. ובתפלת ערבית של שבת אין אומרים ברכה מעין שבע ולא במה מדליקין ורק אחר התפלה ויכולו וקדיש שלם. ויש מקומות אומרים ברכה מעין שבע ולא במה מדליקין. ויש מקומות אומרים הכל וכן עיקר דאין אבילות בשבת. ובשחרית של שבת אומרים נשמת כל חי ויוצר של שבת ואחר תפלת יוצר אומרים קדיש ואח"כ אומרים אשרי ומתפללין תפלת מוסף. ובמנהגי נרבונה אין אומרים לא נשמת כל חי ולא אילו פינו אלא ישתבח ויוצר של חול וכשמגיע אל תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו אומרים לאל אשר שבת ואנו לא כך נהגנו.
מצות עשה מדבריהם לנחם אבילים. כיצד מנחמין אותן. אחר שקוברין המת מתקבצין האבילים ועומדים מצד בית הקברות. וכל המלוין את המת עומדין בשורה (בתוך) [לפני] שורה והאבילים עומדין לשמאל המנחמין. וכל המנחמין באים אצל האבילים ואומרים להם תנוחמו מן השמים ואח"כ הולך האבל לביתו. וכל יום משבעת ימי אבילות באין בני אדם לנחמו בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו. האבל מיסב בראש (אבל) [וכל] המנחמין יושבין על גבי קרקע ואין רשאין לישב על גבי כסא וספסל אלא על גבי קרקע שנא' וישבו אתו לארץ ואין אומרים דבר עד שיפתח האבל תחלה וכיון שינענע האבל את ראשו שוב אין רשאין לישב אצלו שלא יטריחוהו. והר' יהונתן ז"ל פי' כיון שדרך האבל לעמוד בכובד ראש ואם נענע ראשו והגביה הראה לכל שאינו משגיח על אבילתו שוב אין מנחמין אותו שהרי הוא מנוחם מעצמו. מת שאין לו אבילים לנחם באין עשרה בני אדם כשרים כל ז' ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם ומתפללין שם שחרית וערבית. וכתב הבעל האשכול ז"ל וששאלתם מת שאין לו מנחמין וכו'. ויושבין במקום שנפטרה נפשו דאמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו [כל שבעה] שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו ומתישבת כשבאין עשרה בני אדם ויושבין במקום ההוא וכן עשה רב יהודה כדאיתא התם דהוה (בשכונתיה) [בשבבותיה] בההוא מיתא דרב יהודה דלא הוו ליה מנחמין דבר רב יהודה עשרה ואזל יתיב ליה בדוכתיה איתחזי ליה בחלמיה ואמר תנוח דעתך שהנחת דעתי. ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום מתקבצין משאר העם ויושבין שם במקומו.
<h2>דף קנב:</h2>
ונהגו בהרבה מקומות שאין מתפללין בבית שאין בו אבילים אלא תפלה ראשונה הסמוכה לקבורה להניח דעתו של מת ועל דרך שנמצא באגדה אבל שאר תפלות לא ואפילו היו שם נשים אבילות שאין עושין זה אלא לכבוד החיים ואין כבוד לנשים בהקבץ שם אנשים כשאין שם אנשים. ויש מקומות שנהגו להתפלל שם כל שבעה אפילו אין שם אבילים ולא אנשים ולא נשים ושפיר דמי למעבד הכי. כתב הר' גרשום בר' יהודה ז"ל בתשובה ואם יש שלשה אבילים בעיר אחת יכולין כל חד למיזל לביתא דחבריה בערב ובבקר ומצלי תמן והדר אתי לביתיה ע"כ.
